מקורות רישומיים במשפט העברי

תקופת האמוראים 200 - 500 לספירה – מקורות רישומיים: התלמודים

תקופת האמורים מתאפיינת בשני בתי מדרש עיקריים שנמצאים במקומות שונים. בית מדרש אחד התקיים בישראל, וממנו נכתב "התלמוד הירושלמי" ובמקביל בית מדרש שני התקיים בבבל, וממנו נכתב ה"תלמוד הבבלי". שני בתי המדרש פירשו את המקרא, המשנה שכתב רבי יהודה הנשיא, הברייתות, התוספתות, המכילתא, סיפרא וסיפרי מתקופת התנאים. בתי המדרש ידעו אחד על השני, הושפעו וכללו דיונים אחד מהשני. החכמים באותה התקופה, היו יושבים ולומדים במבנה היררכי. מבנה שני התלמודים נסמך על מבנה המשנה. התלמודים כוללים בתוכם דיונים שנאספו לאורך עשרות ומאות שנים. למרות פערי הזמן, כל דיון נראה כמו פרוטוקול אחד ארוך. להבדיל מתקופת התנאים שמהות לימודם היה בהלכות, הדיונים בתלמודים עסקו בחקר האמת, הדיונים היו בעיקר פרשנות מאוד מעמיקה, מפותלת ומדוקדקת ברמה גבוהה, ובעיקר לשם העיון ופחות לשם ההלכה. התלמוד הבבלי - הוא התלמוד העיקרי, המעובד והמפותח. התלמוד הירושלמי הוא פחות מפותח. בשעת מחלוקת פוסקים על פי התלמוד הבבלי.

תקופת הראשונים 1100 - 1600 לספירה – ספרות הפוסקים - ספר ארבעה טורים

אחרי תקופת הגאונים שבה כתב הרמב"ם את ספר "משנה תורה" אשר לא כלל את המקורות מהן כתב ויצר הלכה ופסיקות, מתחילה תקופת הראשונים, שבה נכתבו הלכות רבות בבתי מדרש, לצד דיינים רבים בבתי דין. תקופה שהייתה בה יצירתיות גדולה והיו בעיות ומחלוקות בפסיקה. "על כן עוררתי ועלתה במחשבתי לחבר ספר במשפט הדינין." כך אמר רבי יעקוב  בן רבי אשר, המכונה "הטור", הוא כתב את ספר "ארבעה טורים" , במאה ה – 14, מתוך הצורך לסדר ולקבץ לספר אחד הלכות אשר יביא למשפט צדק. הספר הופך להיות ספר הקודיפיקציה החשוב והמרכזי למשך כמאתיים שנים. הספר מתאפיין בשילוב של פסקי דין, הלכות וחילוקי דעות שלו ושל חכמים ביניהם אביו הרא"ש והרמב"ם. הספר, כשמו, מחולק לארבעה טורים והם: 1. אורח חיים - טור העוסק במקבץ הוראות, הלכות ומנהגים הקשורים לשגרת חייו של האדם. 2. יורה דעה - תחומים דתיים, איסור והיתר. 3. אבן העזר – דיני משפחה. 4. חושן משפט – משפט אזרחי ומשפט פלילי. 

תקופת הראשונים 1100 - 1600 לספירה – ספרות הפוסקים – חיבוריו של רבי יוסף קארו

בין המאה ה 14 וה- 15 מתרחשים אירועים דרמטיים ביניהם: המגפה השחורה וגירוש היהודים מספרד.  בעקבות אירועים אלה היהודים מתמודדים עם מצבים חדשים, תרבויות חדשות, ובמקביל ממשיכות להיכתב הלכות חדשות במקומות שונים. מכאן נובע הצורך בקודיפיקציה חדשה. שיטתו של רבי יוסף קארו לקודיפיקציה חדשה הייתה: שתי יצירות המשלימות זו את זו. יצירתו האחת היא ספר בית יוסף. מטרתו הייתה לדון ולפסוק באופן מורחב, מפורט ושלם ההלכות והפסיקות. בנוסף, לציין את מקורן ולהשלים אם חסרה דעה. מבנה הספר הוא בכפוף למבנה ספר ארבעה טורים של הטור. רבי יוסף קארו הצנוע, הכריע הלכה על פי דעת הרוב של שלושה החכמים לפני תקופתו: הרי"ף, הרמב"ם, והרא"ש ובמקרים שדעת אחד הייתה חסרה היה משלים דיעה מהרמב"ן, הרשב"א, הר"ן... ועוד. ספר שולחן ערוך הוא יצירתו השנייה, המשלימה. יצירה זו היא ספר פסקים, קצר ונגיש גם לפשוטי העם, שאת פסיקותיו הוא העתיק מספרו הראשון: בית יוסף, ואת מבנהו הוא לקח מהטור, כמו כן, מיצירתו הראשונה: ספר בית יוסף.